הסיפור שלי
שמי עירית לדרברג גץ, ילידת 1965, גרה בצופים, נשואה ואמא לארבעה ילדים אהובים וסבתא לשניים מתוקים.
אשת חינוך - החל ממורה לחינוך גופני, דרך הוראת מתמטיקה, תפקידי רוחב שונים, ניהול תיכון והיום סגנית מנהלת אגף חינוך על יסודי בעירייה של עיר גדולה במרכז הארץ.
נקודת המפנה
השינוי העמוק הגיע ביוני, 2020, ערב אחד, קרא לי אהרל'ה לראות כתבה מדעית "את חייבת לבוא לראות את זה איתי – תכנית מעניינת על הסוכר" – הסרט הזה על הסוכר – That Sugar Film - הסרט ששינה את חיי...
לקראת יום השנה לצפייה בסרט וההחלטה שלי בעקבותיו
לפתוח בניסוי אישי שהוא העוגן של השינוי המשמעותי של אורח חיי
– החלטתי שאפתח את הבלוג הזה, כך שכל אחת ואחד שירצו
לעבור תהליך של שינוי באורח חייהם יוכלו להיעזר בדרך שעשיתי,
יידעו שזה אפשרי ולא קשה. בסופו של דבר –
הערך של הבחירה הוא הרבה יותר מרכזי בחיינו ממה שאנחנו חושבים, צריך רק להיות מודעים לכך לצד נגישות למידע נכון ומשמעותי.
השינוי באורח החיים שלי החל באותו ערב גורלי לאחר הצפייה בסרט - החלטתי שאני עושה ניסוי. החלטתי זאת ביני לבין עצמי. היחיד שהיה בסוד העניינים הוא האיש שלי – אהרל'ה.
השערת המחקר נגזרה מהתיאוריה שהובאה בסרט – הסרט הזה על הסוכר –
יש קשר מובהק בין הפחתת כמות הסוכר הנצרך (בשאיפה לכמות אפסית) לבין הפחתת היקפים, הורדה במשקל ועלייה באיכות החיים.
שאלת המחקר – האמנם?
האמנם נכונים הנתונים המדעיים המוצגים בסרט?
האם אוכל לעמוד בניסוי?
מה יעזור לי לעמוד בו?
ההחלטה הייתה מאד פשוטה – לא לאכול יותר מתוק!
פירוט:
לא לאכול יותר סוכר תעשייתי כלל.
בשלב הראשון (לפחות חודשיים ראשונים) – לא לאכול פירות.
המטרה עצמה לא הייתה לבצע מחקר מדעי, בסופו של דבר לא הקפדתי לבודד נתונים ובשלב מסוים עשיתי שינויים נוספים.
המטרה הייתה להצליח בשינוי אורח חיי.
המחקר המתרכז בסוכר היווה את קרש המקפצה המשמעותי ביותר הן פיסיולוגית והן פסיכולוגית.
יצאתי לדרך עם הניסוי.
הפסקתי לאכול מתוק: עוגות, עוגיות, שוקולד, גלידה, שתיה ממותקת ובחודשים הראשונים – גם פירות.
יחד עם זאת, הקפדתי שלא להגביל את עצמי כלל באף מובן אחר – שומנים, פחמימות ועוד.
זה היה חשוב לא פחות מהמגבלה עצמה, הייתה להחלטה הזו השפעה פסיכולוגית משמעותית ובכך - חלק תומך בתהליך ההצלחה.
עצם העובדה שאם אני רוצה לאכול פסטה בשמנת עם פטריות או טוסט מחצי בגט עם גבינה צהובה, נתנה לי המון כוחות.
היה כלל מגביל אחד – אין יותר מתוק, אך מכיוון שהמגבלה הייתה ממוקדת – זה היה פשוט וזה היה הבסיס.
כל מה שנלווה להחלטה היה כערך מוסף שבסופו של דבר תרם לתהליך השינוי, אך לא נקבעה מערכת מגבלות מסורבלת ומעיקה.
החלטתי שלצורך המעקב אשקל רק אחת לשבועיים וזאת כדי לסמן לעצמי שזה הולך להיות תהליך ארוך טווח וכך יצאתי לדרך.
בפועל – חשתי התלהבות מהרגע הראשון.
בשבועות הראשונים הורדתי בממוצע קילו בשבוע.
הייתי שביעת רצון : המטרה - שינוי
הקצב – לא חשוב כלל.
לא סיפרתי לאף אחד, אלא רק אחרי שהחלו לשים לב לירידה במשקל.
באופן לא צפוי, לא היה לי קשה ועד עכשיו אין לי התמודדות מאתגרת מעצם העובדה שוויתרתי על כל המתוקים (ואני מאד אהבתי שוקולד).
זה לא חסר לי בכלל!
